סניף מפ"ם בשנות החמישים והשישים

עם קום המדינה ובמהלך העשור הראשון המשיכו רבים מבוגרי קן השומר הצעיר מקרית חיים, כמו גם מערים אחרות, "להשלים" או להקים קיבוצים. לעומת זאת מתוך אלה שנשארו בקריה, או שחזרו אליה לאחר פרק זמן, היו רבים אשר רצו לשמר את מסגרת החברותא והפעילות הפוליטית. כך מצאו בקלות את דרכם אל סניף מפ"ם.[10] חוץ מבני הקריה אשר נשארו בה, ועוזבי קיבוצים אשר הצטרפו אליה, היו עולים רבים שהגיעו לישראל בשנות החמישים ואשר שוכנו או מצאו לעצמם שיכון בקרית חיים, ובעיקר בקריית חיים המערבית. עבור חלקם של עולים אלה, שמוצאם היה בארצות אירופה או בארצות ערב, ואשר הביאו עמם את "החיידק הסוציאליסטי" הייתה ההשתייכות לסניף המפלגה מעשה פוליטי וחברתי כאחד.[11] יעל שטרנברג תרשיש מעריכה שלסניף מפ"ם הצטרפו אנשים מתוך אמונה בדרך וגם מתוך רצון להשתייכות קהילתית, אך לא מתוך "כדאיות", כפי שהיה אולי במקרה של חלק מהמפלגות האחרות. בידינו גם מכתבים שונים בהם פונים אנשי מפ"ם אל הנהגת מפ"ם הארצית או למוסדות שונים, בבקשה לעזרה לחברי מפ"ם, או לעולים חדשים בהשתלבות בארץ או במקום עבודה, אך הם נראים בעיקר כרצון לעזרה למי שנמצא במצוקה, ולא מעבר לכך. רמי זילברשטיין מספר שבקן השומר הצעיר בקריית חיים שוכנה בימים ההם משפחת עולים, ושם גם נולד להם תינוק.
אסתר דובלין מספרת שכאשר עלתה לארץ מפולין בשנת 1957, לאחר שהשתייכה שם להשומר הצעיר, כולל בימי השואה בגיטו לודז', עברה במספר מקומות והגיעה לבסוף בעקבות קרובים למעברת קריית שמואל שבסמוך לקריית חיים. שם כבר נוצר הקשר למפ"ם והיא שמחה על כך מאוד – עקב הרקע שלה בפולין ורצונה להשתלב בעשייה בארץ. בסניף קיבלו אותה בזרועות פתוחות והיא השתתפה בפעילויות שונות.
כך גם היה עם ניסן "ניסו" ויהודית בן יואש, אשר הגיעו לקריה מקיבוץ מסילות, בראשית שנות החמישים. וכך גם עם יוסי ושולה רון, אשר הגיעו החלו את דרכם בארץ בקיבוץ רגבים, ממנו עברו לקיבוץ שפיים, ואחר כך כשעזבו לעיר – כדי לתמוך באמה של שולה, הגיעו ראשית לשכונת תל חנן שבמועצה המקומית נשר (כיום כמובן: עיר), והצטרפו באופן טבעי למפ"ם שהייתה כאמור מפלגה משותפת לשומר הצעיר ולאחדות העבודה.[12] אחר כך, כאשר פרשה מפלגת אחדות העבודה ממפ"ם, נשארו הם במפלגה. בני הזוג רון היו ונשארו עד עצם היום הזה מפ"מניקים בכל ליבם, ובעיתון "על המשמר" מיום 25.11.1955 מופיעה במדורו של ירמיהו שמואלי "דיוקנו של עובד" הכתבה הבאה, המתארת כינוס של מפ"ם בנצרת לקראת הבחירות:

נאום "מוזר" בנצרת
נאום אחד היה יוצא דופן – במובן החיובי, כמובן – ופלח זקן שישב סמוך לדלת לחש: מוזר, מוזר מאוד...
היה זה נאומה של האשה היחידה בקהל הנאספים. שמה – שולמית רונדוניצקי. שמה כשלעצמו מלמד שבחורה יהודיה היא.
הנאספים הסכימו לה במנוד ראש של נימוס- מבלי לגלות השתכנעות יתירה – כאשר קראה להם להעלות את קרנה של האשה הערביה. היא סיפרה על תוכניות מחלקת החברות של מפ"ם, על החוגים שמבקשים להקים בין הנשים הערביות, וסיכמה: " זה הדבר שאנו רוצות מכם, הגברים: שלפעמים תישארו אתם בבית לטפל בילדים, ואז תוכל האשה הערביה ללכת ללימודים, להתקדם ולהיות שווה לכם!..."
"לא פחות ולא יותר!"... – הפטיר שוב הישיש ליד הדלת. אכן, תביעה כזאת העידה על אומץ רב.

...שולמית מצאה את האמצעים הכספיים לשכירת מכוניות, התקשרה עם משקים, גייסה מרצים בשפה הערבית. מחיפה ומהגליל המערבי יצאו מאות נשים ערביות לטיול במשקים, ראו את הסידורים בשירותים, למדו את צורת הטיפול בילדים. שום חוג ללימוד מארכסיזם-  לניניזם בציבור זה לא יכול היה לקשור נשים אלו למפלגה, כפי שקשר אותן טיול זה.
(וכאן הכתב מספר על שולמית, המתגוררת עדיין בתל חנן, שהיא יוצאת תוניס אשר חצתה באומץ גם גבולות נוספים, ונישאה לבחור יוצא פולין, בניגוד למקובל בין העולים).
... אחרי הבחירות חזרה שולמית לתל חנן והיא משמשת כמזכירת סניף המפלגה. "איך את מדברת עם חברי הסניף? הרי מרביתם דוברי יידיש הם!"... "או – אומרת שולמית – זה לא נורא: ראשית, אני מדברת קצת יידיש, כמו 'גויה'. ושנית – אני סוחבת אתי את האיש שלי..."

כשעברה משפחת רון מתל חנן אל קריית חיים בשנת 1957, הצטרפו באופן טבעי לסניף מפ"ם המקומי. שולה רון מספרת שאברהם אברמובסקי, מנהיג סניף מפ"ם במשך שנים רבות, קיבל אותם ואף עזר להם במציאת דירה. עוד מסרת שולה רון שאברמובסקי  מצא לו שותף בדמותו של ניסו בן יואש, ושניהם לדבריה של שולה רון היו הפכים המשלימים זה את זה. אברמובסקי שעבד בלשכת העבודה היה להגדרתה חזק ונוקשה, "כל הקריה הכירה אותו, הוא היה בן בית בכל בית" וכמובן הגן בתקיפות על האינטרסים של מפ"ם. לעומתו ניסו היה "רך ונעים הליכות", אך גם הוא היה אהוד ומוערך על תושבי הקריה ועל עמיתיו להנהגה, ואף היה מיודד אישית עם זאב שושני, מאנשי מפא"י הבולטים בקריה.[13]  


הקמת ספריה על שם אמנון לביא
אמנון לביא (1937-1955) היה בן שריד, בנם של איש החינוך הנודע צבי (גרישה) ואשתו ארנה לביא. אמנון התגייס לצנחנים ונפל בפשיטה על משטרת חאן יונס באוגוסט 1955. הוא היה לראשון הנופלים מתוך בני קיבוץ שריד. בסניף מפ"ם בקרית חיים היה חבר אז ישראל "רולנד" אהרונסקו, אשר עלה מרומניה עם גרעין "מלט" והצטרף עמו לקיבוץ שריד. שם, כמקובל בימים ההם היה ל"פרימוס", דהיינו- רווק שצורף לחיות באוהל אחד עם זוג. רולנד צורף לאוהל של צבי וארנה, ומכאן ואילך נשאר ידידם בנפש, גם כשעזב את שריד ועבר להתגורר בקריה. לאחר נפילתו של אמנון יזם הקמת ספריה על שמו בסניף מפ"ם, אשר הייתה בעיקרה ספריה לנוער ולילדים. הספרייה על שם אמנון שוכנה בסניף, שהיה אז בדירה ברחוב הנוטר, ומאוחר יותר עם הקמת הסניף החדש ברחוב בית אלפא עברה לחדר מיוחד. במודעה שפורסמה בקיבוץ שריד לפתיחת הספרייה נכתב ש "ביום שישי 27.4.1956 בשעה 8 בערב יתקיים במועדון המפלגה, רח' נ"ב 36, טקס פתיחת הספרייה על שם אמנון לביא. אחרי הטקס ירצה החבר אבא קובנר".[14] ספריה זאת שמשה כמוסד פעיל במשך שנים ארוכות, ואת הספרים שבה שאלו קראו ילדי ונערי הקריה, רק בשנים האחרונות, כאשר בפועל חדל הבית מלתפקד כסניף פעיל, הועברה תכולתה של הספרייה לבית ספר תיכון ביישוב תמרת, שם מלמדת אחותו של אמנון לביא – תמר שפירא.[15] שמו של אמנון מונצח גם בבית ציבור בקיבוץ שריד, אשר בו שוכן בין השאר ארכיון הקיבוץ.

הקמת הסניף החדש ברחוב בית אלפא
אנשי מפ"ם בקריית חיים חשו עצמם בראשית שנות הששים מקופחים מול אנשי מפא"י גם בכך שלרשות האחרונים עמדו גם מבנים של ההסתדרות, אשר הייתה כזכור בשליטת מפא"י. לצורך כך אותר מגרש ברחוב בית אלפא, אלא שבקשת הרישיון וההליכים השונים מול מוסדות העירייה והמדינה נראו קשים וארוכים, ומכתבים רבים שמורים כיום בעניין הזה בארכיון השומר הצעיר – יד יערי, ובארכיון קריית חיים. נראה שמובילי הפרויקט מטעם קריית חיים היו ג'ניה בן ערב וניסן (ניסו) בן יואש, לצד אברהם אברמובסקי שהיה כאמור מזכיר ומנהיג הסניף. בסופו של דבר נחנך הסניף, הבניין עצמו, הקיים גם כיום, הכיל אולם גדול, פסאז' של חנויות מתחתיו – וחדר מיוחד לספריה ע"ש אמנון לביא. המבנה הוקם מתרומות חברי מפ"ם ואנשים נוספים ממעגל התומכים הרחב ולא מכספי התנועה (!), בנוסף, בעד קבלת הזיכיון על החנויות הוזיל הקבלן המבצע את עלות העבודה. לאחר מותו של אברהם אברמובסקי בשנת 1974 נקרא הסניף על שמו. אסתר דובלין זוכרת יום זה כ"יום חג", הסיפור הזכור לחברי הסניף מאז הוא שאשתו של אבא חושי (אשר כמובן הוזמן לאירוע) רטנה בתסכול ש"גם למפא"י אין מועדון כזה"...
ובאמת מכאן ואילך החל הבניין לשמש כמקום מרכזי לאירועים בקריה לא רק עבור חברי הסניף, אלא גם עבור תושבים נוספים, שלעתים שכרו אותו כדי לקיים בו מסיבות בר מצווה או אירועים אחרים. בר המצווה של אריה, בנם של שולה ויוסי רון, נחוג בבניין הסניף החדש. גם רוני אמיר, ביתם של נסים ויהודית בן יואש, זוכרת שחתונתה הייתה אמורה להתקיים בסניף מפ"ם, אלא שאז בדיוק החלה תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, והחתונה הומרה לקבלת פנים בבית ההורים... אחותה הצעירה מיכל כבר חגגה את חתונתה בבית הסניף.
מעניין ואולי אף צפוי הוא שבמהלך שנות הששים והשבעים התקבלו לא פעם תלונות שכנים על הפעילויות השונות בסניף, וגם בקן השומר הצעיר, אשר לידו היה גם מגרש ספורט. מוסדות אלו שכנו, כפי שהיה נהוג באותם הימים, בלב רחובות המאוכלסים בדיירים "רגילים", אשר היו בחלקם הגדול פועלים משכימי קום. בנוסף כפי שהדגיש בפני צבי ברנדסקי – בתקופה זאת לא היו מזגני אוויר בדירות, ובלילות הקיץ היו החלונות בדירות פתוחים בדרך קבע. במכתבי המחאה שלהם ציינו לעתים הדיירים השכנים שלא ייתכן שחניכי תנועת נוער סוציאליסטית ואנשי מפלגת פועלים יפריעו לפועלים משכימי קום בשנתם... אכן היו אלו ימים אחרים.
במהלך שנות השבעים מצאו עצמם אנשי הסניף, ואברהם אברמובסקי בראשם, עומדים מול תביעות שונות, ואחת מהן לפחות תביעה לבית משפט, להפסיק ולקיים חתונות ואירועים בסניף מפ"ם. נראה שתביעות ומחאות אלו אכן האטו או אף עצרו לתקופה מסויימת את קצב הפעילות בסניף, עד לכניסתו של פרויקט תרבותי חדש במהלך שנות השמונים: הקמת צוותא קריית חיים.


[10] וראה ראיון עם רמי ושולה זילברשטיין, ילידי שנת 1934 ו ______ (בהתאמה), בתאריך 18.2.2016
[11] וראה למשל: אסתר דובלין, ראיון עמה מתאריך 15.3.2016, ראיון עם בתו יעל שטרנברג תרשיש (בתו של בוריס תרשיש), 28.1.2016. ראיון עם רוני אמיר (בתם של ניסן ויהודית בן יואש), ראיון 15.4.2016. ניסים בן יואש: חוברת זיכרון.
[12] שפיים אינו קיבוץ השומר הצעיר, והשתייך אז לתנועת הקיבוץ המאוחד. ראיונות עם שולה ויוסי רון בתאריך 11.4.2016, ועם שולה רון 25.4.2016
[13] זאב שושני: הוותיקים, עמ' 55-57, שולה רון בראיון 25.4.2016.
[14] באדיבות ארכיון קיבוץ שריד
[15] ראיון עם תמר שפירא (לביא), 17.4.2016